| גיבור יהודה וחנה |
| |
|
הילדות
חנה שרה (מָרינְקה) בת גולדה למשפחת הרצוג נולדה ביום 4 באוקטובר 1924 בכפר בשם צ'וז בסלובנקיה. בצ'וז היו כ- 30 משפחות יהודיות, היה בית כנסת, שוחט, רב שהיה מלמד, כמו כן בכפר היה בית ספר יהודי. בכפר גרו במשותף יהודים עם גויים באווירה טובה.
להורים, משה וגולדה הרצוג הייתה חנות בה מכרו כמעט כל דבר, הבית של חנה היה בית דתי בו שמרו על שבתות וחגגו את חגי ישראל. אמה, גולדה, הלכה עם פאה נוכרית ואבא הלך עם כובע לבית הכנסת בשבתות וביום חול הסתובב עם קסקט. בכפר לא הלכו עם כיפות אלא רק עם כובעים. בבית שמרו על כשרות למהדרין.
אמא של חנה נפטרה עם לידת אחיה הקטן ואביה התחתן בשנית.
חנה זוכרת את השבתות , את האורחים שהיו מוזמנים לביתה לארוחות שבת, המאכלים-בשר אווז , מרק בשר, ה"גומבוצ", את הריחות של המאפים ובעיקר של עוגות השמרים. מדי שישי אכלו בשרי. דגים לא היה בנמצא באזור.
להורים של חנה הייתה משרתת גויה שגרה עם המשפחה, מה שנחשב כמעמד גבוה, תפקידה של המשרתת היה ניקיון וכביסה , את כל מלאכת הבישול ביצעה אם המשפחה. מידי חודש בוצעה "כביסה גדולה" שלצורך כך הגיעה עוד משרתת לתת יד. מים לא היה בבית אלא שאבו מהבאר הסמוך.
חנה זוכרת במיוחד את פורים בו עשו כל היהודים הצגות כל שנה, את משחקי חג החנוכה.
בסה"כ זוכרת חנה את ביתה כבית ברמה גבוה, אבא ניגן בכינור, היה רדיו, הבית לא היה ציוני, לא חשבו על ארץ ישראל, לא היה פחד שצריך לברוח, לא היו בעיות כל שהם עם השכנים הגויים. חנה מספרת, שהייתה לה חברה שהייתה בתו של הרופא הנוצרי ושאבא של חנה שאל אותה מה היא עושה שם, סיפרה לו כי היא לא כ"כ יודעת אבל יש שם צלב והחברה מתכופפת ואומרת כל מיני דברים, באותו רגע ביקש אבא מחנה שתפסיק ללכת לאותה חברה.
חנה למדה ב"חדר", לא למדו עברית ולא למדו על ישראל , למדו יהדות, אירועים מרכזיים במורשת. בגיל 11 נשלחה חנה לבדה לבית ספר במרחק שתי רכבות וסיימה את לימודה בשנת 1938.
|
|
תקופת השואה
כאשר פלשו ההונגרים , כל המצב השתנה, אז החלו להרגיש את האנטישמיות , לקחו ליהודים את הפרנסה. בבית של חנה שמעו על המלחמה , אך אבא אמר שאצלם זה לא יכול לקרות. את אחיה הבכור של חנה, אביגדור, שלחו לבודפשט ללמוד נגרות.
בגיל 16, שלחו את חנה לבודפשט , כדי ללמוד מקצוע –הכנת פאות (אומנם חנה רצתה ללמוד להיות ספרית, אך אביה קבע שבת ממשפחה טובה לא יכולה ללמוד להיות ספרית) , בבודפשט הצטרפה חנה בפעם הראשונה לתנועת נוער כלשהי ל-"בני-עקיבא", אז גילתה לראשונה את הציונות ומייד הפכה להיות ציונית נלהבת.
בשנת 1944 חזרה חנה מבודפשט להוריה שעברו לעיירה אחרת (דונה-סרדא) , בשנה זו פלשו הגרמנים להונגריה, משפחתה של חנה עזבה את הבית ואולצה להתגורר בחדר אחד יחד עם 4 משפחות נוספות כשלושה שבועות , לאחר מכן, לקחו את כולם לאוושויץ לסקלציה , חנה זוכרת שני סיפורים חזקים מאותה סיטואציה, הראשון שאביה שם את המעיל שלו על כתפיה ושמיששה את הכיסים גילתה את ספר התהילים של אבא, רצתה חנה להחזיר לאבא את הסידור ורצה לקראתו ומנגלה שאל אותה בנימוס: "לאן עלמתי רצה?" ענתה לו חנה שאבא שלה שכח את הסידור והוא לא יכול בלעדיו, אז ציווה עליה מנגלה לחזור מיד לשורה, מאז לא ראתה חנה את אביה. הסיפור השני שזוכרת חנה, שאמה ביקשה ממנה לעזור לאחת הנשים עם תינוקה וכך עשתה חנה והחזיקה בידיה את התינוק הבוכה, עבר שוטר נאצי ושאל את חנה "האם התינוק שלך?" שחנה השיבה בשלילה חטף הנאצי את התינוק מידיה של חנה ודחף אותה לעמוד בטור.
באוושוויץ, הייתה חנה כחודש בו זוכרת בעיקר את הרעב ואת הצמא, לאחר מכן הועברה לפלאשוב (בבולוניה) שם העבידו אותה בעבודה קשה. לאחר חודשיים הועברה יחד עם כולם לבירקנאו (ליד אוושוויץ) שם נלקחה לצלאגר שם הלינו 1,000 איש בבלוק אחד, 13-14 בנות במיטה אחת. במחנה זה חנה לא עבדה, אלא מדי יום היו צריכים כולם לצאת מהבלוק, לשבת על הריצפה ולחכות.
לאחר מכן הועברה ליוזאן שם עבדו קשה על פסי הרכבת, ולאחר שלושה חודשים לקחו את כולם לשְפורְטשולֵה, משם ללָנְגִדבילאו עד השיחרור במאי 1945.
מכל משפחתה הקרובה של חנה ניצל רק אחיה הבכור אביגדור.
|
|
אחרי המלחמה
חנה חזרה לבודפשט, שם חלתה במחלת הטיפוס, הרופא קבע שהיא חייבת לאכול ולהתחזק אחרת היא תמות.
|
|
מאחר והאוכל היחידי שחנה יכלה להשיג היה כרוב, היא הלכה לבני עקיבא בתקווה שהם יוכלו לעזור לה להשיג מזון ולהבריא ממחלתה. בבני עקיבא אמרו לה שלהם אין מזון לתת לה אבל בעייריה מיקואזה ישנו אדם שמצא מטבעות זהב ועם הכסף הזה הוא האכיל ילדים והלביש אותם וכדאי לה לנסוע לשם, אולי שם תמצא מזון. חנה נסעה למקום יחד עם שני מדריכים. אותו אדם שמצא את המטבעות והאכיל ילדים הינו זולי שטארק (יהודה מרדכי בן משה יוסף) למשפחת גיבור, מי שלימים יהפוך לבעלה של חנה.
לאחר שהבריאה חנה, נשארה במקום, דאגה לבישול ויחד עם שני מדריכי בני עקיבא הדריכו ציונות והקימו את פלוגת "גיבורים" על שם יהודה גיבור. באותו מקום התחתנה חנה עם יהודה גיבור.
|
.jpg) |
|
עלייה לארץ ישראל
חנה ויהודה עברו בחורף 1946 לדסקט בהונגרייה שם שהו כחצי שנה ולפני פסח עברו לבוקרשט ובמאי 1946 נסעו לקונסטנצה, שם חיכתה אונייה קטנה, איתה נסעו לכיוון ארץ ישראל. שהגיעו לארץ, תפסו אותם האנגלים ולקחו את כל נוסעי האוניה לעתלית, שם הופרדו הגברים מהנשים. לאחר 4 שבועות שוחררו והחלו בחיפוש עבודה, בסופו של דבר הגיעו לקרית חיים שם שהו בבית בעל שני חדרים בו גרו שתי משפחות שחלקו יחדיו בית שימוש, מקלחת וסלון. באותה תקופה עסק יהודה בנקיון וחנה עבדה בכל מיני עבודות.
החיים בחוות השומר והתיישבות בשדה-אילן
חזונו של יהודה היה להיות עובד אדמה. לאחר שכנועים של מר פלישר עברו הזוג מקרית חיים לגרעין בחוות השומר שכלל כ-19 משפחות. בחווה, הבחורות בישלו והגברים עסקו בעבודות אדמה. חנה זוכרת את היחסים החברתיים המצוינים שהיו בחווה. שבתות כל משפחה הייתה עושה בנפרד. חנה זוכרת שמידי שבת הצטרף לביתם אדם שהיה אוכל כל מה שחנה הייתה מגישה לו אף שחנה מעידה כי לא אחת האוכל שלה לא צלח.
את ההחלטה להתיישב בשדה-אילן החליטו החברים, חנה זוכרת כי ירדה פעם למקום המיועד להתיישבות כדי לראות את המקום וכל מה שהיה שם היה רק אדמה. הגברים קבעו שהאדמה באותו מקום הינה אדמה טובה וכדאי לעבור להתיישב שם. כל החלטה נעשתה ע"י החברים. למשל, הוחלט שבבתים שיקימו יהיו חלונות קטנים כדי לשמור על הקור.
את האדמות חילקו לחברים וכל חבר יכול היה לבחור בתורו את החלק שהוא מעוניין לגור בו.
חנה לא ידעה עברית באותה תקופה ובשדה אילן פתחו בית-ספר בו היה מורה שלימד עברית. חנה הייתה קונה עיתון "עומר" ולמדה איתו עברית.
לחנה היתה קשה תקופת תחילת ההתיישבות במושב, לא כך היא ראתה את חייה, אלא חלמה ללמוד ולהתפתח.
את הבתים בנה קבלן. הבית של הזוג גיבור כלל שני חדרים בלי בלטות, מים לא היה,את המים הביאו בחביות והם שימשו לשתיה, בישול, כביסה ונקיון. מחוץ לבית היה מטבח מפח, חנה מציינת כי במטבח שרצו הרבה עכברושים, היה שולחן, שק יוטה שימש כארונות מטבח ובישלו על פתיליות. במטבח היו 2-3 סירים שהספיקו להכנת התבשילים. מקרר לא היה, במקום השתמשו ב"ג'ארה" (כלי עשוי מחימר), חנה זוכרת שיהודה קנה מקרר מנפט שעשה יותר פחם מאשר הוא קירר. משפחת גיבור קנתה תנור ב-5 לירות שאז נחשב להרבה כסף.
עם המעבר למושב מאחר ולא היה מים זרעו חיטה וסורקום , בהמשך ניסו לגדל עגבניות, מלפפונים, שום ואבטיחים.
כשקיבלו מים, קיבלו בשדה אילן פרה אחת וסוס אחד לשני אנשים.
חנה זוכרת כי היו שני שותפים, אונגר ההונגרי שקילל את הסוס בהונגרית וסלוג הגרמני שנאלץ ללמוד את הקללות בהונגרית כדי שהסוס ישמע לו.
במושב היה הווי, נערכו מסיבות, הביאו סרטים להקרין במושב, חשמל הגיע בשנת 1963 את קבלת החשמל חגגו בשדה איל ב"פסטיבל האור", באותו הזמן החשמל היה עד שעה עשר בערב ולאחר מכן השתמשו במנורת נפט.
בחגים הלכו כולם יחד לבית הכנסת, שהייתה חגיגה במושב, כמו חתונה, כולם נתנו כתף, הביאו עוגות ושמחו יחדו, שנולד ילד הביאו אחד לשני עוגות.
חנה אומרת כי באותה תקופה כולם היו שווים ולא היה מצב שלאחד יהיה יותר מאשר לשני ולכן לא היה מצב של קינאה. חנה זוכרת כי היא קיבלה חלוק ארוך מהמשפחה של בעלה ואותו חלוק היה נושא לשיחה וכולם באו לראות את אותו חלוק.
|
|
לידת הבנות
לזוג חנה ויהודה נולדו שתי בנות זהבה אמירה ונרית
זהבה אמירה (היום לוי) נולדה בתקופת מלחמת השחרור ביום 5 בינואר 1948, שחנה חשבה שהיא עומדת ללדת היא הלכה לבית החולים בעפולה שלא קיבל אותה בטענה שטרם הגיע שעת הלידה ושיכנו אותה בבית משפחת ויזל חוני שגרו באותה תקופה בעפולה, לאחר שלושה שבועות הלכה חנה לרופא ואמרה לו או שהיא נשארת בבית חולים או שהיא חוזרת לחוות השומר, הרופא החליט לתת לחנה זריקת זירוז, חנה הייתה לבדה והלידה לקחה כ-24 שעות. חנה זוכרת היטב כי הייתה אישה במחלקה שכל הזמן צרחה והרופא (דר' שלמן) נתן לה שתי סטירות, חנה פחדה לצעוק מכאבים ולשאלתו של הרופא מדוע היא אינה צועקת שאולי זה יעזור לה, ענתה כי היא מפחדת לצעוק שמא יחטיף גם לה סטירות. כשחזרה חנה עם התינוקת לחווה, אפו לה עוגה, מישהי הראתה לה איך עושים לתינוקת אמבטיה וזהו, אף אחד לה הראה לחנה איך לטפל בתינוקת שאך זה נולדה.
נרית נולדה לאחר 5 שנים ביום 12 בדצמבר 1952, חנה זוכרת את ערב הלידה, באותו ערב חזרו באוטו מסע מהודיות שם ראו סרט קולנוע, שהגיעה חנה לביתה היא ראתה את העופות בחוץ וכשאר פנתה אליהם כדי להכניסם קפץ עליה שועל וירדו לה המים, שאז לא ידעה חנה מה קרה לה, הלכה לשרה גרוס שגם לא ידעה מה זה וגברת שטראוס אמרה שצריך ללכת מיד לבית חולים בעפולה. כאשר הגיע יהודה הביתה ולא מצא את רעייתו אמרו לו שאישתו נסעה לבית החולים ללדת, צלצל יהודה לבית החולים בטבריה שסיפרו לו כי רעייתו ילדה בן, כאשר סיפר בהתלהבות לשכניו כי אישתו ילדה בן, שאלו אותו לאיזה בית חולים הוא התקשר ומשהתבררה הטעות הובנה כי נעשתה טעות ולא נולד בן אלא בת. חנה זוכרת כי הדבר הראשון שעשתה שחזרה מבית החולים היה לעשות אמבטיה לזהבה ולאפות עוגות לשבת.
לאור אהבתה של חנה למוסיקה היא הקפידה לקנות לבנותיה כל דבר הקשור במוסיקה בבית היה פטיפון עם תקליטים, חנה רצתה לחנך את בנותיה לחיים טובים, הקפידה כי יקראו הרבה, כל יום שישי כל אחד מבני הבית היה קורא ספר משלו.
לחנה היה חשוב להעביר את אשר ראתה בבית הוריה גם לבנותיה , אם זה מנהגי החגים והשבתות ואם זה האהבה למוסיקה.
|
 |
החיים היום
חנה רואה בהקמת משפחתה- בנות, נכדים ונינים כמקור לגאווה וכנקמתה הפרטית בצורר היהודים.
כמו כן גאה חנה מאד בהגשמת חלומה ללמוד מוסיקה לאורך השנים. למרות הקשיים השיגה לעצמה חנה חלילית ,אקורדיון ולימים רכשה את האורגן הראשון שלה. חנה דאגה תמיד שבביתה תנוגן מוסיקה וגם אם זה אומר ללכת ברגל עד כדורי כדי לקנות בטריות לרדיו.
|
|
אהבתה זו של חנה למוסיקה ולתרבות ולחשיבותו של טיפוח הנפש העבירה חנה גם לנכדיה, עוד שהיו קטנים דאגה ל"הרביץ" בהם תרבות, דאגה לספר את קורותיה במלחמה תוך אמונה והומר המאפיינים אותה.
לחנה חשוב להעביר כמסר לדור הצעיר כי ארץ ישראל יש רק אחת וזו הארץ שלנו ושאין מה לחפש בנכר. רק בארץ ישראל אנחנו יכולים להיות יהודים חופשיים.
לעתיד, מקווה חנה, לחזור לחיות כמו פעם – בלי שחיתויות, בלי עניים גדולות שאנשים קונים מעל יכולתם ולחזור לצניעות.
|
|
|
|
|
|
