קרמר  חיים (מיכאל) ז"ל ואולגה ז"ל

חיים היה במחנה עבודה בהרי הקרפטים, שם העבידו אותם באכזריות והעינויים קשים מנשוא. בקור עז של 40˚- בבגדים מינימליים וסחבות בלויות לרגליהם חפרו עמדות לצבא ההונגרי - גרמני, בידיים ובכלי עבודה פרימיטיביים כגון: גרזן, את ומכוש.

היו הוצאות להורג, העמידו אותם בשורה וכל אדם עשירי בשורה נורה. חיים הרגיש כי חגורת החנק מתהדקת על צווארו.

מכתב שכתב חיים קרמר לאשתו, מגדה ושלושת ילדיו הקטנים:

(המכתב נכתב בשנת 1943 ברמזים כדי שיעבור את הצנזורה והועלה על הנייר שנית באפריל 1992)

מגדה יקרה מאוד שלי!

ממעמקי הקרפטים את מכתבי האחרון אני שולח.

אני שבוי בידי חיילי האס. אס. עננים שחורים מסביבי מתקדרים,

אליך, מגדוש שלי, כותב בגעגועים.

את בקשתי האחרונה אליך מפנה ואותך מאוד מאוד מבקש:

נשקי נא במקומי את בננו היחיד, השובב והזריז ואת שתי בנותינו היקרות באלפי נשיקות חמות.

מגדה אהובה שלי! הכתמים הרבים על הדף יעידו למעני שמכתב זה נכתב בדם לבי,

דמעותיי כמטר סוחף מעיני נשרו- עד נשימתי האחרונה חרותים בלבי תישארו.

אלפי נשיקות לכם.

מהבעל האוהב ואבי ילדינו

קרמר חיים (מיכאל).

עם השחרור ממחנה העבודה בכפיה, בשנת 1944, הגיע חיים בחזרה לכפרו ונוכח כי לא נותר שריד ופליט ממשפחתו, הבית שהיה מרווח ומפואר ניגלה לעיניו בכל ריקנותו, אפילו מחט חלודה לא נמצאה בו. הכל נהרס ונבזז.

הוא החל לנבור בערמת ההריסות מתוך תקווה להציל משהו ולו למזכרת בלבד, אכן הוא מצא תמונות ספורות של אשתו וילדיו. אביו בן ה - 86 ואמו בת ה - 76 נספו באושוויץ, כן נספו שתי אחיותיו ואח אחד. עם חזרתו לכפר ניסה לשקם את הריסות עצמו וביתו. גמלה בלבו ההחלטה שלא להינשא שנית ולא להקים שוב משפחה, האובדן היה כה גדול שלא האמין כי יוכל להתגבר וחשש שגם למשפחתו השניה תהיה צפויה סכנת השמדה.

אכן עד יום מותו היה כואב, דואב ובוכה על משפחתו ובמיוחד על ילדיו הרכים.

לאט לאט נכנס חיים לחיי שגרה, שיקם את ביתו ואת המשק. במשך הזמן החלו לחזור לכפר מוצלים מהמחנות. אולגה, שהיתה שכנתו וצעירה ממנו ב- 16 שנים ונהגה להשתעשע עם ילדיו לפני המלחמה, שרדה את התופת וחזרה לכפר.

חיים החל לחזר אחריה והציע לה נישואים באומרו שאם היא תיאות להינשא לו הוא יפר את שבועתו שלא להתחתן שוב. הם נישאו בתחילה בנישואים אזרחיים על פי חוקת רומניה ובאוקטובר 1946, נישאו על ידי חופה וקידושין, כדת וכדין.

חיים ואולגה ביום נישואיהם

בשנת 1949 נולדה פנינה, בכורת הבנות. חיים המשיך לפתח את החווה שלו וניהל אותה בעזרת הכפריים. החווה כללה: סוסים, עדרי פרות וכבשים, להקות גדולות של תרנגול הודו וברווזים. בשנת 1949 החרימו השלטונות הרומנים בשם הסובייטים את החווה המשגשגת שלו והוא , אשתו ופנינה הורחקו למרחק של כ- 1500 קילומטר, כאשר ברשותם מזוודה אחת בלבד. השלטונות מינו אותו למנהל חווה ממשלתית באחד הקולחוזים.
חיים היה ציוני נלהב ושאף בכל מאודו להגיע לארץ ישראל. פעמים אין ספור ניסה להירשם לעליה ונדחה. עיכובים רבים מצד השלטונות ומצד עליה ב' דחו את הגשמת חלומו.
רק בדצמבר בשנת 1950 הוא הצליח לחמוק מהשלטונות בערמה, הוא עשה את עצמו צולע, חולה ולא פרודוקטיבי.במשך חודשים לא עבד והמשפחה התקיימה מהחסכונות שצבר. הוא היה רשום במובטל ובלתי יעיל ולכן אושרה בקשתו לעזוב את רומניה.
תוך 3 ימים נאלצו להתכונן לעזיבה. הותר להם להוציא מטען במשקל 100 ק"ג בלבד ואסרו עליהם לקחת דברי ערך ותכשיטים מלבד טבעות נישואין ושעונים. צילומים משפחתיים, תעודת נישואין ומסמכים אחרים הוחרמו. חיים, אולגה ובתם פנינה בת ה-3 יצאו ברכבת לבוקרשט. שליחי הג'וינט שם הובילו אותם לאוניה הרומנית "טרנסילבניה" שעגנה בקוסטנצה. האוניה היתה מיועדת ל- 1200 נוסעים והעמיסו עליה כ- 2000 איש.
בתחנת המכס בדקו אותם בקפדנות, את מעט הכסף שהורשו להוציא החרימו להם. לפני עלותם לאוניה נתקלו בשלט גדול: "יהודים אל תעזבו את מדינה הבטוחה למען ישראל הבורגנית והאנרכיסטית, עוד תתחרטו ותרצו לחזור, עכשיו עדיין לא מאוחר".
כל עוד היו על האוניה, נחשבו לאזרחים רומנים והשלטונות הורידו מהאוניה משפחות רבות לפני ההפלגה, בתירוצים שונים ומשונים. חיים חשש לגורלו ולגורל משפחתו, שמא יגלו שעזב את רומניה במרמה והיה שרוי במתח רב עד לרגע ההפלגה.
סוף סוף יצאו לים, ההפלגה בים השחור היתה קשה מאוד. הים סער, הגלים פרצו לאוניה והיתה סכנת טביעה. סירות הצלה הורדו לים, אך הן נועדו והספיקו לאנשי הצוות בלבד. המים שחדרו לאוניה נשאבו ובדרך נס הצליחו לצאת מהים השחור לכיוון הים התיכון וניצלו. הצפיפות האוניה היתה איומה ולכן ריכזו את האמהות עם התינוקות בנפרד כדי שלא יירמסו. כל שאר הנוסעים שוכנו באולם הגדול. במשך 2 יממות שלמות הפליגו במתח רב ובהתרגשות רבה לכיוון המולדת. ב-1.1.1951 הגיעו לנמל חיפה בשעת בוקר מוקדמת. בהתרגשות עד דמעות דרכו על אדמת ארץ ישראל. לחלק מהעולים חיכו בני משפחה ואת מרבית העולים העבירו למעברות. חיים, אולגה ופנינה נותרו בודדים על הרציף, היה רשום שיש לחיים שני אחים בכפר גדעון שהיו אמורים לקבל את פניהם ולכן לא הועברו למעברה. המידע על בואם ארצה לא הגיע לאחים ולכן הם "נפלו בין הכיסאות". מזג האוויר היה סוער והם בייאושם לנוכח הבדידות, הקור הרעב והצמא. חיים הקיש על אחת הדלתות ושטח את סיפורו, כיבדו אותם בכוסות תה אך לילדה הקטנה לא נמצא כיבוד מתאים. הם נחלצו מ"מצב הביש" על ידי נהג משאית שהזדמן לנמל ושאל ביידיש לאן הם רוצים להגיע. ב"אדיבות" רבה הציע להסיעם למחוז חפצם – כפר גדעון. הנהג, כמובן, דרש תמורה, אך לא היה ברשותם כסף והם הציעו לו שיבחר דבר מה מהמטען שברשותם. הוא טמן את ידו במטען בנדיבות והם נותרו רק עם הסמרטוטים. בשעה טובה הגיעו, לבסוף, לכפר גדעון והתקבלו בשמחה ובהתרגשות וכובדו כ"יד המלך".
שני האחים בכפר גדעון היו שרויים באותה עת במצב כלכלי קשה. הם קיבלו משק קטן והשתכנו בצריפים וברפתות. גם חיים ואולגה שוכנו באחת הרפתות, שבה התגורר בעל הרפת וגם אחד משלושת האחים. במשך חודשיים גרו בצפיפות רבה. ברז המים והשירותים היו בחוץ. ברפת שררו תנאי קור ורטיבות קשים.
לאחר כחודשיים, עברו למגורים ברפת של אחד האיכרים ושילמו לו דמי שכירות מתוך הלוואה כספית שאושרה להם.
חיים ואחיו, שלמה, רכשו משק משותף בתשלומים. לאחר זמן אחיו עזב את כפר גדעון ועבר לעפולה לחפש את מזלו.
חיים התייצב מספר פעמים וביקש להתגייס לשורות הצבא, אך נדחה מפאת גילו ונאמר לו שאם וכאשר יצטרכו יקראו לו.
בשנה השניה בכפר גדעון, שנת 1952, בחג השני של פסח נולדה בתם השניה, רחל (מותק), היא נקראה כך על שם סבתה של אמה, אולגה, שהיתה כה אהובה עליה.
חלפו כ- 5 שנים בכפר גדעון והמצב החברתי בכפר הלך והתדרדר. בעקבות סכסוכים קשים על רקע דתי, החברים נחלקו לשתי קבוצות. אחת חרדית והשניה פשרנית. אחיו של חיים השתייך לפלג החרדי קיצוני וכדי לא לפגוע בכבודו וברגשותיו על ידי הצטרפות לפלג הפשרני, החליט חיים לעזוב את הכפר.
בכפר גדעון היו חיים ואולגה מיודדים עם משפחת רוזנטל, להם יש בת יחידה, בשם מירי, שנולדה שלושה חודשים אחרי רחל. מספר חודשים לאחר לידתה, חלתה אמה במחלת השחפת, שהיתה נפוצה אז בארץ, היא אושפזה בסנטוריום בצפת וטופלה שם במשך כשנה, כל אותה התקופה, אולגה טיפלה במירי במסירות ובאהבה, היא ורחל גדלו כ"תאומות" באותה המיטה וינקו את אותו חלב האם. חיים, כמובן, נרתם לעזרתה של אולגה בטיפול בשתי התינוקות, למרות שעבד מדי יום שעות רבות עבודה פיזית קשה.
תוך כדי הטיפול ברחל ובמירי וההנקה של שתיהן, הופנתה אל אולגה בקשה מיוחדת: אם נרגשת, שילדה תאומים והרופאים אמרו לה שרק אם יימצא עבורם חלב אם יצליחו לשרוד, פנתה אליה שתיאות להיניק גם את התאומים שלה. אולגה מיד נרתמה למשימה, שימשה להם מינקת ובכך הצילה את חייהם.
הגברת רוזנטל הבריאה, חזרה לכפר גדעון ונטלה את מירי שוב לחיקה והיא ומשפחתה עזבו את כפר גדעון ועברה לגור בשדה אילן. הם הזמינו את חיים ואולגה לבקר במושב ובביקורם כאן "התאהבו" בנוף ההרים שמסביב.
המושב, שהיה עדיין בחיתוליו, מצא חן בעיניהם והמשפחה עברה לגור בשדה אילן בשנת 1955, עם שתי בנות קטנות. בשנת 1957, נולדה הבת השלישית, עודדה (היום לבית לוי).
מכפר גדעון הביאו אתם: 2 פרות, 2 עגלות, 96 עופות מטילות, 2 פרידות ועגלת עץ. עם רכוש כזה נחשבו בימים ההם ל"עשירים". המשק גדל והתרחב ומנה 18 פרות חולבות, מבכירות, עגלים ולול של עופות מטילות ועופות לפיטום. חיים ואולגה נהגו להשכים עם שחר מדי יום ועבדו יד ביד בחריצות רבה. תוך כדי העבודה הקשה זמזמו, שרקו ושרו. מעולם לא התלוננו ולא בחלו בשום עבודה, תמיד עבדו מתוך חדווה ושמחה בלב.
הם טיפחו את החצר, שתלו פרחים ונטעו עצים, הגינה של משפחת קרמר נודעה ביופייה ועשרות העציצים שאולגה טיפחה היו לשם דבר, חיים טיפח גם גינת ירק קטנה, שכללה בצל ירוק, שעועית, פלפלים מתוקים וחריפים, חצילים, עגבניות, פטרוזיליה, סלרי, קישואים ודלעת. גם חלקה קטנה של תות שדה היתה.
במרוצת השנים, חיים טיפח פינת חי שכללה אווזים, ברבורים, תרנגולי הודו, ארנבות, יונים, עשרות חתולים וכלבים ודגי זהב בתוך השוקת של הפרות, גם חמור וסוס היו לו.
לחיים היתה אהבה מיוחדת לילדים, ילדי השכונה היו חבריו הקטנים. מידי יום בשעות אחר-הצהריים כשהסתובב במשק השתרך מאחוריו שובל של ילדי השכונה.

משנת 1955, היה חיים הרכז של עדר הפרות המשותף של המושב. הוא אהב את תפקידו והתמסר אליו בכל ליבו ונפשו. עבורו היה תפקיד זה "מפעל חיים".

מידי בוקר, או ליתר דיוק, בשעות הקטנות של הלילה, מיהר בדהרה על סוסו כדי לבוק את מצב העדר ושדות הפלחה. תמיד ליוו אותו כמה כלבי צייד יפים. הוא שוטט בערוצי הואדיות ועל הגבעות בימים ובלילות, הכיר כל אבן וכל עץ בשטחי המרעה. כל פרה בעדר זיהה והכיר, חבריו התלוצצו שהוא מכיר את הפרות לפי הזנב...

בשנות ה- 60, בעקבות קשיים כלכליים, אולגה קיבלה על עצמה משימה לגמרי לא קלה על מנת לעזור בפרנסה ולבל יחסר דבר לבנותיה. היא החלה לבשל עבור המורים הרווקים, הגננת וכמה עובדי ציבור שעבדו במושב, מידי יום סעדו על שולחנה כ- 12 סועדים.
בשנת 1987, עם פירוק האגודה, פוטר חיים מעבודתו באופן שרירותי. אין זה פלא כי שקע בדיכאון עמוק. לבני משפחתו היה קשה מאוד לדובבו ולעודדו ועד ימיו האחרונים נהג לומר להם באותו הקשר: "לא שוכח לא סולח", הפגיעה בו היתה קשה מנשוא עבורו.
לאחר פיטוריו, ניסה לפתח את המשק שלו ושקד על בניית דיר כבשים ששימש לו מקור תעסוקה ופרנסה, ימים שלמים בנה ושיפר את המבנים הקיימים מחומרים ישנים שליקט. הוא לא נעזר בבעלי מקצוע ובעזרת שתי ידיו החרוצות וכוח הרצון שלו בנה והקים את הדיר, על אף גילו 77. בדצמבר, בשנת 1991 נפטרה אולגה באופן פתאומי מדום לב והיא בת 67 בלבד. היא היתה במיטבה, תיפקדה, הכינה מטעמים לכל המשפחה, עזרה לבנותיה בגידול הילדים, פינקה את נכדיה ואף את נינתה ועטפה את כולם בחום ואהבת אין קץ. עם מותה, נותרו בני משפחתה בהלם מוחלט, וחיים במיוחד התקשה להמשיך ולתפקד בלעדיה. חרב עליו עולמו. הוא הפך להיות תלותי ושלוש בנותיו טיפלו בו וניסו להקל עליו את החיים בלי אשתו, אך ללא הצלחה מרובה, הוא לא מצא את מקומו ונדד מבת לבת, משדה אילן לירושלים וחוזר חלילה. אולגה היתה בשבילו רעיה וחברה ובעצם "הכל". החיים בלעדיה היו קשים ובלתי נסבלים עבורו. לאחר שהתאלמן התחיל חיים לבקר במעון היום לקשישים "גיל הגליל", עד אשר חלה באפריל 1996 ואושפז במשך כ- 4 חודשים בבית החולים "פוריה" בטבריה וב"הדסה" בירושלים. לבסוף, כשהיה כבר חולה סופני אושפז בהוספיס ב"הדסה" הר הצופים, שם נפטר לאחר סבל וייסורים פיזיים ונפשיים קשים, ב- כ"א תמוז תשנ"ו.

סיפור זה נערך על ידי רחל (מותק) אשר, בתו של חיים קרמר לאחר מותו.