יצחקי דוד ז"ל ולאה

דוד 15.03.1922 - 03.12.2007

מתוך ראיון לקראת יובל לשדה אילן 7.5.1999

דוד נולד בשימלו בטרנסילבניה שברומניה, באזור מעורב גויים ויהודים. האופי הדתי בבית היה אורטודוקסי, אמו עבדה בבית ואביו היה בורסקאי, היה לו מפעל לעיבוד עורות.
המאפיין את בית ההורים היה כיבוד אב ואם, לא דיברו כשההורים דיברו ולא התיישבו ליד השולחן לפני שההורים התיישבו. היחסים בין האחים היו מאד קרובים, הבנים ישנו יחד, באותה המיטה (היו לו 2 אחים) והבנות באותה המיטה (היו לו 2 אחיות). למדנו ב"חיידר" לימודי קודש ובבית הספר יהודי בשפה רומנית.בנעוריו, לא השתייך דוד לתנועת נוער.
היחס של הגויים מהסביבה היה טוב. היתה להם באר בחצר הבית, והגויים היו באים לקחת מים מהבאר שלהם.
כבר בשנת 1936 החיים החלו להשתנות , ובשנת 1941 כשההונגרים נכנסו לרומניה החלה אנטישמיות ממש, צרות מצד השלטון. בחורים שהגיעו לגיל צבא - נשלחו לאוקראינה ביניהם לקחו גם את אחיו שמואל.
בשנת 1944 החלו גזרות על היהודים: הם חוייבו ללכת עם טלאי צהוב, היה אסור להניח תפילין, הכריחו גברים לגלח את זקנם ולקחו ליהודים את רכושם. לבסוף נשלחו לגטו ורוכזו בבית חרושת לרעפים בצפיפות רבה ובתנאים משפילים תוך עינויים רבים. שם היו שלושה שבועות. בחג שני של שבועות נלקחו ברכבת לאושוויץ בקרון משא דחסו יותר משבעים איש ממשפחתו ללא חלונות, ללא שירותים וללא מים.

כשהגיעו לפולין החלו הסלקציות מי שהיה כשיר לעבודה הופנה לטור אחד, והאחרים: זקנים ,ילדים וחולים הופנו ל"מקלחות" (המשרפות) ביניהם היו אמו ואחיו הצעיר. אחיותיו הועברו בסוף שנת 1944 לברגן בלזן ושם מצאו את מותן סמוך לשחרור המחנה על ידי האנגלים. 
דוד ואביו היו בין "ברי המזל" הם נלקחו לעבודה - עקירת יערות, סלילת כבישים ועבודות פרך נוספות. לאחר ששרדו את החורף הקר של מינוס 40 מעלות. הועברו למחנה וולפסברג ולמחנה דרנואו ושם עבדו בתנאים קשים - תוך אלימות מצד השומרים הגרמנים - בהובלת מתים אל מחוץ למחנה לתעלות, שם המתים נזרקו לקברי אחים.
ארבעים יום לפני השחרור, אביו של דוד לא עמד יותר בסבל ובהשפלות הרבות ונפטר, וגם הוא נקבר יחד עם שאר המתים.
דוד שוחרר בלילה ב- 9 למאי 1945 ע"י הצבא הרוסי. הוא שקל 36 ק"ג שהתפרסו על 180 ס"מ. דוד ניסה לצעוד לכיוון הבית לראות מי חזר מהתופת, לאחר אשפוז בשל "טיפוס" עם 41 מעלות חום בבית חולים סלובקי עם יחס עוין בשל יהדותו, המשיך לרומניה ונוכח לדעת שנותר לבדו מכל משפחתו, חוץ מאחיו שמואל שחזר מאוקראינה ממחנות העבודה שם.
במוצאי ראש השנה בשנת 1947 עלה בעליה לא חוקית דרך הים השחור באוניה "גאולה" עם 4000 מעפילים ההפלגה ארכה שבועיים וליד חופי חיפה הבריטים גילו ופגעו באוניה. לאחר מעצר קצר גורשו העולים למחנה מעצר בקפריסין. שם עבד כשנה וחצי במחלקת העליה של הסוכנות.
לקפריסין הגיע שליח עליה ממושבי הפועל המזרחי - שמואל אונגר והוא גיבש גרעין של תשעה חברים להתיישבות לגרעין "מצפה הגליל". כולם עלו לפניו. כשעלה בפברואר 1949 רצה להצטרף לחבריו שישבו בין טבריה לעפולה בחוות השומר - סג'רה. דוד הגיע באוטובוס לעפולה וחיכה לטרמפ. למזלו, אחד הנהגים אמר שבערב בגמר העבודה הוא נוסע לביתו בטבריה, והוא יקח אותו למצפה, וכך היה. אולם הנהג הוריד אותו במצפה ולא במצפה הגליל, כשהבין שהוא לא במקום הנכון - יצא חזרה לכביש, השעה היתה קרוב לחצות בלילה חורפי... עצרה לו משאית צבאית וביידיש מתובלת בעברית אמר לו הנהג שיעלה מאחור וכשירצה לרדת, ידפוק לו בקבינה כדי שיעצור.
כשהגיע לקרבת צומת גולני שמע דוד רוכבים על סוסים מדברים יידיש, הוא שיער שאלה חבריו ודפק לנהג והאחרון נדהם ואמר לו ששממה מסביב, אך בכל זאת ביקש דוד לרדת ובאמת היו אלו חבריו שפרקו "רלסים" מהריסות לוביה.
דוד עלה לחוות השומר. החיים היו בשותפות, היו כמה משפחות שגרו בחדר אחד שהופרד עם שקי יוטה. וכמה רווקים שגרו בחדר אחר. אחד מהחברים שימש כמנהל עבודה ושלח אותם לעבודות: יעור בקק"ל, סיקול שדות או סלילת כביש בעמק הירדן. היה להם טרקטור אחד שהיה התחלת המשק מכונות שלהם. במקביל, התחילו לבנות את הבתים ב"מצפה הגליל" - שדה אילן. דוד וחבריו רצו להתיישב במקום אחר, גבוה יותר אבל המוסדות החליטו לתת להם את המקום הנוכחי. הם ערכו ביניהם הגרלה ולפיה חילקו את המשקים, לא היו ויכוחים. כל אחד בנה 32 מטר שכללו 2 חדרים. השירותים והמטבח היו מחוץ לבית.

בשנת 1951, קרוב מכפר אתא אמר לדוד שהוא רוצה להכיר לו עולה ניצולת שואה מרומניה, ובדיעבד, הסתבר לו שהוא הכיר את העולה לאה פרקש עוד מרומניה שגרה באותו אזור שלו.
בשנת 1952 נישאנו בחתונה צנועה בבית קרובים בכפר אתא.לאה אשתו, הצטרפה אליו לבית בשדה אילן. בהתחלה לא היו מים ולא חשמל, לכל בית היה בחוץ חבית, ומשאית היתה עוברת וממלאת את החבית במים. כדי להתקלח היו נוסעים פעם בשבוע לחמי טבריה.

בשלב מאוחר יותר קנו גנרטור כי היה צריך חשמל לקרר את החלב וכדי לקרר את האוכל קנו בלוקי קרח.בשנת 1953 קנו פריג'דר על נפט. את המצרכים (היתה תקופת הצנע) קנו במקום, והבישול היה על פרימוסים.

בשנת 1954 קבלנו חיבור חשמלבהתחלה משק המכונות ועיבוד השדות היה במשותף. מהסוכנות קיבל דוד עגלה וחצי פרדה (כל שני חברים קבלו יחד פרדה). לאחר מכן חילקו את האדמות ועיבדו אותם. דוד קנה עגלה נוספת מקיבוץ אפיקים ובנה רפת. תחילה, חלב את העגלות בידיים ולאט לאט נוספו פרות. כמו כן, גידלו חיטה, בקיה ותירס אשר בחלק האכילו את הבהמות ואת השאר מכרו. היה להם קומביין לדיש, היבולים לא היו גדולים אולם דוד וחבריו היו מרוצים. בהמשך הסוכנות נתנה להם לול ובו גידלו אפרוחים וברוך ה' התפרנסו...
בשנת 1952 שימש דוד כגזבר וניסה להשיג תקציבים מהמוסדות. תמיד הגיעו חברים חדשים מהעיר, והותיקים ויתרו על אדמות כדי לקלוט עוד חברים.

"המסר שלי לדור הצעיר: הייתי רוצה לראות יותר "דת" במושב כמו בעבר, יותר צניעות של האנשים והסתפקות במועט (פעם אפילו ללידה נסעו במשאית), לדעתי הרווחה פגעה באופי האנשים ובהתנהגותם. לצערי יש הרבה מהתושבים החדשים שאני אפילו לא מכיר."

נערך ע"י בתו צירה קופל לקראת שלושים למותו.

דוד יצחקי ז"ל עם נכדו עמית קופל ברפת.