נולדתי בשנת תרפ"ג במגנצא (מינץ) בגרמניה להורי יעקב ויטטי, לביתאיכנהויזר, כהן. אבי היה שותף בעסק המשפחה ועסק במסחר סיטונאי של ניר, קרטון ומוצריהם, וכן לוחות שנה ודברי פרסומת לחלוקה לקונים. היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית היו טובים. אחרי ליל הבדולח המצב התדרדר. בביתנו הקפידו על כל המצוות. למדנו בבית ספר יסודי יהודי דתי והמשכנו בתיכון כללי. הלכנו לתנועת הנוער "עזרא" שאימי הייתה אחת ממייסדיה לפני מלחמת העולם הראשונה. באמצעות רישיון עליה שהורי קיבלו לפני פרוץ המלחמה, עליתי ארצה בגיל 17 מאנגליה, שם למדתי בישיבה בגייטסהאד. ומלבד אחותי שנשארה בשוויצריה, כל משפחתי הקרובה התאחדה בארץ בתחילת מלחמת העולם השנייה . בארץ הצטרפתי לחברת הנוער העולה בכפר פינס ומשם עברתי לארגון "ביכורים" ביבנאל.בשנת 1942 הצטרפנו ל"מצפה הגליל".
אשתי, שולמית ברי, נולדה בהמבורג בשנת תרפ"ה להוריה שמואל אברהם ובטטי לבית היימן. הוריה החזיקו חנות מכולת ששירתה בעיקר את האוכלוסייה היהודית באזור.
בביתם שמרו בקפדנות את כל המצוות. הילדים למדו בבית הספר "תלמוד תורה" מכיתה א' עד י"ב וסיימו עם תעודת בגרות. הם היו חברים בארגון עזרא. שנים מאחיה ושתי אחיותיה עלו ארצה לפני ובתחילת המלחמה. הוריה ושני אחים נוספים עברו את השואה במחנות ועלו ארצה אחרי המלחמה. שולמית עלתה ארצה בגיל 14 במסגרת עלית ילדים לבית ספר חורב בירושלים. משם עברה לקבוץ חפץ חיים ולאחר מכן, עברה ללמוד טיפול בתינוקות.
התחתנו בסתיו 1947 בחוות סג'רה. השתתפנו בהגנה על החווה והמושבה, ושולה, שהייתה חובשת, נפצעה קשה מפגז שפגע במרפאה. בחווה שימשתי כסדרן עבודה, מזכיר פנים, ספרן, וגם כמנהל הרפת. הייתי חבר מזכירות והייתי מעורב בכל שלבי התכנון והביצוע הקשור לירידה לשדה אילן. בין ראש השנה לסוכות תש"י ירדנו מהחווה לשדה אילן. בשבת הראשונה בשדה אילן התפללו בביתנו עם ספר התורה של שמעון כהן. ביום כפור כבר התפללנו בבית האחרון לצד דרום ברחוב המזרחי, שם המשכנו להתפלל עד שהוקם צריף בית הכנסת. בשדה אילן עבדתי יומיים בשבוע ב"צרכנייה" שהייתה מוקמת באחד הבתים מאחורי המחסן אספקה ומשק המכונות החקלאיות. המסחר התנהל באמצעות פתקאות שהמושב הנפיק. אחרי שנתיים הוקם מבנה מפח במרכז, מול בית משפחת שלוס, לשמש כצרכנייה.
בתקופה הנ"ל גם המשק שלנו גדל. קיבלנו פרה נוספת מהתקציב וגם הלול התרחב.
בתחילת שנת תש"י נולד בננו הבכור, יחזקאל, ובתשי"ג נולד נחמיה. בגלל פציעתה, אשתי הייתה סגורה בבית כי היתקשתה ללכת בדרכים הלא מרוצפות ובמיוחד בחורף בגלל הבוץ. היא עסקה בבית בהכנת בובות וחיות מפלסטיק. את החומרים קיבלה מבת דודה מתל אביב שגם דאגה למכירת העבודות. יש לציין שהחברות מאוד עזרו לה בכיבוס הכביסה, בגיהוץ ובעוד. בגלל בעיותיה הבריאותיות, התחלנו לחשוב על מעבר למקום נוח יותר וקרוב למשפחתה. באביב תשי"ד עברנו לכפר פינס לגור על יד אחיה.
סיפורים מראשית שדה אילן מתוך סיפורו של צביקה כהן
(1) יצחק סיני הוביל מים כל יומיים עם משאית הדודג'. לאחר מכן הונח קו מים משרונה שהביא מים זורמים לשדה אילן.
(2) זכורני שלא היה פתרון לשיווק החלב ולכן עשינו מכל החלב גבינה צפתית ומכרנו אותה בטבריה.
(3) מצרכי המכולת נקנו על ידי הגזבר במשביר המרכזי וירקות הובאו פעם בשבוע מתנובה. מצרכי היסוד היו מוקצבים לפי מנות חודשיות אך לא היה מורגש מחסור. בשר בקר קפוא מחו"ל גם היה מוקצב וקיבלנו אותו פעם בשבוע מאטליז בטבריה.
(4) את האפרוחים הראשונים שקיבלנו היינו צריכים לקבל על יד הכביש הראשי כי היה בוץ והמוביל לא הסכים להיכנס לכפר.
