חפשאתר אקראי

שדה אילן 

Sde Ilan

עברית  |  English  |  



מונה:

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 שלח


התחברות לחברים

 

כהן שמעון ז"ל ורות ז"ל

שמעון    רות

שמעון הוא בן למשפחת כאהן הנרחבת ממינץ אשר בגרמניה.
למשפחה היה בית עסק למוצרי נייר ובו עבדו ההורים והסבים. בית העסק התפרק בעקבות מלחמת העולם השנייה, אך המבנה קיים עד היום.

בבית העסק עבדו עם כל מוצרי הנייר כגון : אריזות קרטון, פתקיות למוצרים, מוצרי פרסום וכדומה. המשפחה הייתה חרדית מאד, אך לא גרה בסביבה דתית.
שמעון למד בבית הספר בהצלחה מרובה ולכן דילג על כיתה ב'.
מאחר והאנטישמיות התחילה, לא ניתן לו לסיים את לימודי התיכון ולכן הלך ללמוד במשך שנה בישיבה גבוהה.

שמעון השתייך לתנועת נוער של "עזרא", איתה גם הלך להכשרה ולאחר מכן עלה ארצה עם "סרטיפיקט" (אישור עליה). אביו תמך בעלייתו כיון שהמשפחה הייתה ציונית.

למשפחת כאהן היו ספר תורה, מגילת אסתר כשרה ושופר ובימים הנוראים נהג אביו ללכת אל בית החולים היהודי כדי לזכות את החולים במצווה של קריאת מגילה ותקיעת שופר. כאשר גדל שמעון, קיבל עליו מצווה זו.

בשנת 1935 הצטרף שמעון לקבוצת הכשרה באנטוורפן אשר בבלגיה. בהכשרה הם למדו חקלאות כדי להכשירם לעבודת האדמה בארץ ישראל.

בשנת 1937 שמעון ועוד כמה חברים קיבלו סרטיפיקטים ואיתם עלו לארץ ישראל, לקבוצה בכפר סבא.

הוריו ושתי אחיותיו הצעירות של שמעון נרצחו במחנות.

רות נולדה בשנת 1920 למשפחת בראון בנירינברג אשר בגרמניה. היא גדלה בבית דתי אמיד למדי, למשפחתה היה בית חרושת למכוניות צעצוע. חזותה הייתה כשל האריות (הגויות) לכן סבלה פחות מהאנטישמיות. 
בגיל 18 עלתה רות ארצה באונית מעפילים, הנסיעה הייתה קשה כי המלחים ניסו את מזלם אצל הצעירות ולכן נאלצו המעפילים לשמור על הבחורות שישנו על הסיפון בלילות כדי שלא יאונה להן כל רע.
כאשר הגיעו ארצה, הם נאלצו לרדת מהאוניה לסירות בסולם חבלים ומכיוון שהיא הייתה חולה היא אמרה לחבריה "תשאירו אותי כאן", אז לקח אותה אחד הבחורים והוריד אותה לסירה. רות הגיעה עם תרמיל קטן בלבד. כל רכושה שנשלח אחריה לא הגיע מעולם. הוריה של רות הצליחו להגיע לארץ עם פרוץ המלחמה. בישראל עבדה רות בניקיון, בטיפול ילדים ובבישול בין השאר בכפר הנוער בכפר חסידים.

השנים הראשונות בארץ לא היו קלות, בהתחלה ניסה שמעון להתקבל ביחד עם חבריו לקיבוץ, שישב בעיר כפר סבא, לאחר מכן עבד בתור פועל בזבל אך ברח מהר ועבר לעבוד בהשקיה בפרדסים למרות שהתשלום היה נמוך יותר, כל אותו הזמן חיפש שמעון מקום להתיישבות.

כאשר עבד אצל חקלאים בכפר חסידים הגיע חבר וסיפר כי עולים להתיישבות בכפר גדעון, שמעון נסע לשם אך עוד באותו היום נודע לו על ההתיישבות שמתגבשת בגליל התחתון, וכך הגיע לחוות השומר. בחווה עבדו בכל עבודה מזדמנת, מחקלאות בסג'רה ועד עבודת האדמות בחוות השומר כולל שמירה בתור גפירים על השדות באזור.

בזמן מלחמת השחרור הם נלחמו ושמרו על הישוב ועל צומת הכבישים של טבריה - עפולה - חיפה, שנקראה בשנים אלו ה"מסקנה". נשק רב לא היה, את הנשים והילדים פינו מהמקום.

בחוות השומר התנאים היו קשים מאד. השירותים, המקלחות והמטבח שהאוכל בו היה מצומצם, היו משותפים, לן לילה אחד פרצו הבחורים את ארון הלחם כדי לאכול.

בשנת 47 הכירו שמעון ורות דרך מכרים משותפים. ההורים של רות כבר היו בארץ כך שאת החתונה הם ערכו בבית ההורים שברמת - הדר, ביום שישי במרץ 1948, האורחים היו מעטים והחתונה הייתה צנועה.

לאחר המלחמה החלו בבניית הבתים הראשונים של הישוב, ובחודש תשרי בשנת 1949 ירדו המשפחות הראשונות למושב. כל משפחה קבלה בית ובו שני חדרים שכלל גם את המטבח. השירותים היו בצריף בחוץ, מים זורמים לא היו וחשמל סיפקה רק מנורת הנפט. לבישול וכביסה השתמשו החברות בפרימוס. המים היו במשורה לפי מספר הנפשות ולפי כמות בעלי החיים.

כל חבר קיבל מספר מצומצם של פרות ופרדה אחת בשיתוף עם חבר נוסף. שמעון ומשה פולטהיים היו שותפים בפרדה ובעגלה, זכור לשניהם חורף 1952, אז היה שלג כבד, כבישים לא היו והם היו אמורים לקבל אפרוחים אך המשאית לא יכלה לרדת למושב ולכן הם לקחו שמיכות מהבית עם הפרדה והעגלה וחיכו שעות בכביש הראשי למשאית האפרוחים.

בשנות הצנע עד אשר נולדו הילדים רות חלקה את הריבה מהחלוקה לילדי השכנים. כל השנים ששמעון עבד בחוץ ניהלה רות את המשק נוסף על עול הבית. לילה אחד בזמן שהדליקה את האומנת (תנור לחימום האפרוחים) בלול התרנגולות נרדמה לידו ומוטי פלישמן נעל אותה בחוץ.

כיוון שהייתה אישה משכילה היה ביתה תמיד פתוח לילדים שנזקקו לעזרה בלימודים וגם בבית הספר החליפה את המורה לאנגלית בשעת הצורך. רות היתה אישה צנועה ולא נזקקה למכונת כביסה או לבגדים חדשים. אבל ספרים היו בשפע בבית ובעיקר בעברית. 

שמעון ורות הקפידו לדבר עם ילדים רק בעברית מתוך חלוציות וציוניות.

אחותו של שמעון, גרדה הירש, הגיעה ארצה יחד עם בעלה פריד ובנה חיים וגם הם השתכנו באותה הדירה ובשנת 1951 ילדה תאומים אילה שתחי' וגד נפתלי ז"ל שנפטר בגיל 3 חודשים, והם כזכור גרו בדירת שני חדרים. רק בשנת 1953, כאשר בתם השניה, רחל נולדה, הוסיפו לבית מטבח, שירותים, מקלחת והול - ששימש כחדר מגורים וכפינת אוכל.

בשנת 1956 נולד זאבי ובשנת 1960, נולדה הבת הקטנה לאה. בשנים אלו המקרר עבד על קרח, לאחר מכן על נפט ורק בשנת 1960, כאשר חוברה שדה - אילן לרשת החשמל קנו מקרר חשמלי.

בשנים הראשונות עבד שמעון גם בחקלאות וגם בהדרכה חקלאית בכרם בן - זמרה. לאחר מכן עבד בתור מנהל חשבונות בתנובה טבריה, לעבודה זו התקבל לאחר בחינה של חשבון פשוט. כדי להגיע לעבודה נאלץ לקנות רכב, וכדי להחזיק בו הוביל עופות לתנובה בטנדר שקנה בדרך לעבודה, והחזיר כלובים ריקים בתום יום העבודה בתנובה. רק אז התפנה לעבודה הנוספת במשק שלו. כמובן שרות עזרה רבות במשק, הן ברפת והן בלולים.

בשנות ה - 60 עזב שמעון את תנובה כי הסניף נסגר ועבר לעבוד בחנות לרהיטים, אחר כך בחוות השומר ובהודיות ובכפר יחזקאל תמיד בהנהלת חשבונות.

רק קרוב לגיל 80 יצא לפנסיה ומאז ישב בשלוחות עם אשתו השנייה רות (כץ), ולמד יומיים בשבוע לימודי קודש, אך עדין קשור מאד לשדה אילן. 

רות במשך כל חייה בארץ ישראל עבדה קשה אך שלוות הנפש שלה והסבלנות הרבה אל ילדיה ואל הזולת זכורה עד היום במושב. גם ההשכלה הרבה שלה הייתה נכס למושב, כאשר הייתה חסרה מורה לאנגלית מלאה רות את מקומה. אך יותר מכל הייתה רות ידועה בצניעותה ובהסתפקותה במועט. 

רות, בת אהרון ומרתה, נפטרה בפתאומיות בשנת 1975 כאשר הייתה בת 55.

שמעון יהודה הכהן חזר בסוף ימיו לגור במושב, נפטר ב-ב' אדר תשס"ו, לאחר מחלה קשה וניקבר בו לצידה של רות.

אילה נשואה ליעקב זאבי, גרה בקרית שמואל ואמא לארבעה בנים.
רחל נשואה ליונתן די-טור, גרה בשדה אילן ואמא לחמישה בנים.
זאבי נשוי לרבקה קאופמן, גר בשדה אילן ואבא לשלש בנות.
לאה נשואה ליהודה בוקובסקי, גרה בקרית שמונה ואמא לחמש בנות.

ערכה וכתבה רחל די-טור. 7/99 ותוספות מאוחרת 12.05.08

[חזרה למעלה]              [הוספה למועדפים]              [מפת האתר]

בניית אתרים - לייבסיטי