פולטהיים משה ז"ל ורוחמה

משה פולטהיים נולד בגרמניה בשנת 1921, בן למתילדה (מרים) ומאיר (מקס) ואחיהם של הלמה, גרטה ומילי. 
משה גדל בבית יהודי - ייקי מכובד, והוריו היו מקובלים על יהודים וגויים כאחד. אמו עסקה בגידול וחינוך הילדים. היא הקפידה על ישיבה זקופה על יד השולחן, שימוש נאות בסכו"ם ושמירה על פה סגור במהלך הלעיסה.
הוריו של משה תכננו לעלות לארץ ואף בחרו בה נחלה, אך לא זכו לכך ונספו בשואה, כמו גם אחותו גרטה. שתי אחיותיו הלמה ומילי זיכרונן לברכה זכו לעלות לארץ, להקים בה משפחות, וכאן חיו ונפטרו.
בבית הספר התיכון היה התלמיד היהודי היחידי בכל בית הספר. באופן כללי, זכה משה ליחס הוגן וטוב בשל הכבוד שרחשו למשפחה. אולם, במהלך השנים היחס ליהודים החמיר, עד שלבסוף נאלץ להפסיק את לימודיו.
באוקטובר 1938 עלה משה לארץ במסגרת "עליית הנוער" וב-2 בנובמבר הגיע לכפר הנוער הדתי בו שובץ לעבודה בענפים והתבלט בכישרונו לחקלאות ברפת, בלול ובגן הירק.
בנובמבר 1945 שינה את שמו באופן רשמי ממנפרד למשה וקבע באופן סופי את השתייכותו לארץ.
לאחר סיום לימודיו ותקופה של מספר חודשים בעבודה בכפר חסידים, בפברואר 1941 עלה משה עם גרעין "ביכורים" להתיישב בביתניה שבעמק הירדן. בארגון זה הוטל עליו עד מהרה לדאוג לצרכי הציבור: הכנסות, קניות, עבודה וכו'.
בשנת 1942, לקראת ראש השנה התאחדו חברי "ביכורים" עם "מצפה הגליל" ועלו לסג'רה. גם כאן, נבחר משה לדאוג לציבור. הוא נבחר לחבר במזכירות והוטל עליו תפקיד מרכז, גזבר ומרכז הקניות של ארגון מצפה הגליל.

בשנת 1945 נתקבלה החלטה של חידוש פני מושבות ותיקות, ותכניתו להקמת יישוב בקרבת סג'רה על אדמות בנק אנגלו-פלשתינה ואדמות של איכרים שעזבו את סג'רה שנקנו על ידי הקרן הקיימת, קרמה עור וגידים. שלוש שנים לאחר מכן עלה ארגון "מצפה הגליל" למושב העובדים "שדה-אילן". ושוב, משה בחזית העשייה, פועל נמרצות למדידת השטח, ארגון אספקת המים ובין היתר עסוק בימים אלה בנישואיו לרוחמה.

משה ז"ל ורוחמה (1946) "בימים ההם"

בסוף אוקטובר 1947 לאחר שהתייצבה ההתיישבות בשדה אילן התפטר משה מתפקידו כמזכיר ארגון מצפה הגליל, אך פעילותו הציבורית לא פסקה לזמן רב, ומספר חדשים לאחר מכן הוא החל לעבוד באיגוד המושבים בארגון חיילים משוחררים לגרעינים להתיישבות מושבית. בתפקיד זה עסק שנה, ומאז פרש מעבודה ציבורית רשמית עד 1957. במהלך שנים אלה עזר באופן בלתי רשמי בתכנון וייעוץ לעוסקים במלאכה הציבורית, לצד טיפוח משק ביתו.

בשנת 1957 החל משה לעבוד כרכז תכנון חקלאי במועצה האזורית.

עבודה זו כללה תכנון חקלאי, תכנון ופיתוח מקורות מים, החכרת שטחים, הכשרת קרקעות, טיפול בנושאים ביטחוניים רלבנטיים, ייעור, גינון ציבורי, הקמת בתי עלמין וניקוז אזורי.

לאחר 30 שנה פרש משה לגמלאות, כשהוא ממשיך במלוא המרץ בעבודת המשק המשפחתי.

בין היתר, היה קשור לתכנון שטחי היישובים בית רימון, גבעת אבני, מצפה נטופה ומסד, כמו אזור התעשיה "פרי-ניר" ואזור התיירות קרני חיטים ובקעת ארבל.

בשנת 1997 העניקה המועצה האזורית גליל תחתון תואר "אזרח כבוד" למשה, יחד עם משה אלופי חברו לעשייה, לאות הוקרה על מפעל חיים לטובת תושבי הגליל התחתון. התואר הוענק במסיבה רבת משתתפים מן האזור ומחוצה לו.

למשה ורוחמה נולדו שלושה בנים, מאיר, אהרוני ואבנר.
אבנר נפל במלחמת יום כיפור, בעת ניסיון חילוץ במוצב תל-סאקי שברמת הגולן. אבנר קבור בשדה-אילן, על ידו ביקש משה להיקבר. בספר שכתב משה "דרכי לגליל", המתאר את זיכרונותיו הוא מספר על התקופה הקשה שלאחר נפילתו של אבנר "אסון מותו של אבנר שינה את כל אורח חיינו וקשה לי מאד לתאר את הקשיים הנפשיים והמועקה הכבדה שהיו מנת חלקנו... ההשתקעות בעבודה הייתה תרופה למכאובינו... ".

הולדת חמשת הנכדים, ילדיהם של מאיר ואהרוני, הייתה שמחתם ונחמתם של משה ורוחמה.
משה, למרות שגר ביישוב קטן, היה איש העולם הגדול. יחד עם רוחמה טיילו בעולם, והלכו למופעי תרבות, קונצרטים, הצגות ומופעי באלט. בתקופה שבה לאה,  נכדתו  למדה מוסיקה וניגנה באזור, הוא הקפיד לא לפספס אף קונצרט חשוב והרבה לשוחח עימה על מלחינים שונים ויצירותיהם.

"בזמן הזה"

משה היה סב חם וגאה בחמשת נכדיו וארבעה-עשר ניניו, כן ירבו ותמיד היה מעורב בחייהם ובעיסוקם. דאג שהבנות תלכנה זקוף, תמיד הקפיד לברך אותן ב"תתחדשי" על כל בגד, ולא פספס אף תסרוקת חדשה. בכל פעם שנפגשו, שאל על הלימודים והעבודה, והיה גאה מאד על כי רכשו השכלה גבוהה.
זמן קצר לאחר יום הולדת השמונים, חלה משה. במהלך שנות מחלתו ועד לתקופה האחרונה, ביקורי נכדיו וניניו היו לו לנקודות אור. למרות שהיה חלש ניסה עוד להרכיב את הנינים על ברכיו, לעוד סיבוב של "הופה-הופה-רייטר".