שנות השלושים בפולין, אנטישמיות רוחשת, אך עדיין אין די פעילות על מנת לדחוף את היהודים לעלות לארץ ישראל. אז פורצת מלחמת העולם השנייה שנתנה את האות הצרוב. הורי נטלו את ארבעת ילדיהם וב - 1939 ברחו לרוסיה. הרוסים כמובן לא קיבלו אותנו בידיים פתוחות ושלחו אותנו לסיביר. בסיביר חיינו היו קשים מנשוא בגלל תנאי מזג האוויר הקשים ולכן נאלצנו להמשיך ולנדוד.
היינו תקופה בבוכרה, שם חלינו כולנו בטיפוס ודיזנטריה. אבי מת מטיפוס ואמי מדיזנטריה. הורי נפטרו צעירים, אבא בן 50 ואמי בת 48. נוגדני הילדים התגברו על המחלות ולכן נשארנו בחיים. המשכנו את נדודינו עד אשר הגענו לישראל עם ילדי טהרן בשנת 1943.
בתחילת שהותי בארץ, התרכזו חיי בתחום היישובים סג'רה – המושבה והחווה, שדה יעקב ושדה אילן.
עד לנישואי הוצאתי את לחמי מכביסות ותיקוני בגדים עבור הרווקים ולאחר מכן כאחות בבית חולים ליולדות רוטנברג שבכרמל.
את בעלי הכרתי בשדה יעקב ונישאנו בשנת 1946. שנה לאחר מכן נולדה בתי שרה בבית החולים בעפולה אשר סבל מהפגזות, אליו הגעתי עם משוריין. בחרנו להתיישב בשדה אילן היות וזוג חברים שלנו התיישבו שם לפנינו ואת שדה אילן עזבנו היות ולא הייתה פרנסה.
בשדה אילן, התפרנסנו מן האדמה וממשק החי. בראשית הדרך, הייתה אך ורק פלחה, היות ולא היה מים וגם זה גדל בקושי. שנה אחת סבלנו ממכת עכברים שאכלו את התבואה, שנה אחרת ירד שלג שהרס את התבואה, ושנה נוספת הייתה בצורת, כך שהפרנסה מחקלאות הייתה בדוחק. כאשר בעלי החליט לצאת לעבודת חוץ מטעם הסוכנות היהודית, אני ניהלתי את הרפת והלול.
בשנת 1951 עברנו משדה אילן לבאר שבע, ומשם, בשנת 1953 עברנו לאשקלון. באותה השנה נולדה בתי, דליה בבית החולים קפלן שברחובות.
לאחר עזיבת שדה אילן, עבדתי בגן ילדים וראובן עבד בסוכנות היהודית כמרכז אזור של עולים חדשים.
בשנת 1967 עברנו לגור באזור המרכז, כאשר ראובן החל לעבוד כמנהל מפעל טכסטיל.
בנותיי גדלו, נישאו והקימו משפחות.
ראובן נפטר באוגוסט 2007 (בגיל 84). מאז אני לבד, אך לא בודדה, וזאת בזכות משפחתי שעוטפת אותי באהבה.
