אברהם נולד בצ'כוסלובקיה (הונגריה) בשנת 1911, בכפר דיוש פוטני, למשפחה יהודית דתית שמנתה שמונה ילדים (שבעה מתוכם ניספו בשואה). אביו היה בעל משק חקלאי ואטליז.
בכפר חיו חמש משפחות יהודיות בלבד, אך למרות היותם מיעוט הצליחו לקיים חיים יהודיים דתיים. לדוגמה: הם השלימו מניין בעזרת בחורי ישיבה מדונאסרדאהלי, העיר הקרובה.
אברהם למד בבית ספר יהודי מחוץ לכפר.
בימות השבוע התגורר בבית דודו ובשבתות חזר לכפר.
בגיל שלוש עשרה נאלץ אברהם להפסיק את לימודיו עקב פטירת אביו ובשל הצורך לעזור בפרנסת המשפחה.
הוא עבד במשך היום כשוליה בחנות ברזל ואילו בערב למד ניהול ספרי חשבונות. למרות שהיה צעיר ונשא בעול פרנסת המשפחה, לא ויתר על לימודי תנ"ך ותלמוד.
במרוצת הימים שילב בסדר היום העמוס שלו עבודה עם גיסו בטחנת הקמח בכפר כדי לרכוש מקצוע אשר ישתלם בבא העת כאשר יזכה להגשים את חלומו לעלות לארץ ישראל.
בהיותו אזרח צ'כי היה עליו לשרת בצבא. בגיל עשרים ושלש התגייס לצבא הצ'כי, שם שירת שנתיים ביחידה רגלית.
בעת שירותו הצליח לצאת לחופשה ולבקר את משפחתו שלש פעמים בלבד.
למותר לציין כי בכל תקופת גיוסו בצבא הצ'כי, הקפיד אברהם על קיום מצוות.
רק בשנת 1939 הצליח לקבל היתר יציאה מצ'כוסלובקיה ועלה ארצה בעלייה ב'.
הדרך הייתה ארוכה וסבוכה: מבודפשט הפליג באוניה על הדנובה עד קושטנצה שם הצליח לעלות על אונית מעפילים בלתי לגאלית בשם "ליזל", שהביאה אותו לחוף יפו בליל כניסת הספר הלבן לתוקפו.
עם הגיעו ארצה היה אברהם נחוש בדעתו להשתלב בעבודה חקלאית.
כשלושה חודשים עבד בטחנת קמח בפתח תקווה ואחר כך בבציר ענבים במושבה בת שלמה. מאחר ומשאת נפשו הייתה עבודת אדמה לא הסתפק בעבודות מזדמנות וחיפש גרעין התיישבותי להצטרף אליו.
הוא התקשר עם נציגי תנועת המזרחי ונעזר בנציג התנועה (ביחד עם שלמה אשר, שעלה איתו לארץ) להצטרף למחנה עבודה, ארגון ד', שישב בכפר גדעון, שם התארגן הגרעין שלימים עלה להתיישב בסג'רה.
בחוות סג'רה גר אברהם עם שלמה אשר בקומונה של רווקים ומשפחות צעירות שהתארגנו להתיישבות חקלאית על אדמת הגליל.
אברהם מונה לאחראי על הפלחה וגם עבד בעבודות חוץ (הקמת גדרות, חריש שדות ועוד) בישובים הקרובים. כאשר פגש את רות דודלס קיבלו חייו של הרווק המבוגר תפנית משמעותית. הם החליטו להתחתן.
רות פליישמן, לבית דודלס נולדה בלייפציג, גרמניה, והייתה הבת הבכורה במשפחה בת 5 ילדים. את שמונה שנות לימודיה השלימה בבית ספר יהודי באזור מגוריה. רות ואחיה היו חברים בשתי תנועות נוער יהודיות - ציוניות שפעלו בימי שבת וראשון: "ברית הנוער המזרחי" ו"תנועת ספורט יהודית-בר כוכבא".
אין ספק כי השתתפותה בתנועות הנוער האלה היוותה תשתית לכל הפעילות החלוצית העתידית בה נטלה חלק.
משפחת דודלס הייתה משפחה עירונית טיפוסית.
דירתם הייתה ממוקמת בבית משותף עם משפחות יהודיות בלבד.
אבי המשפחה, נפתלי, היה בעל בית מסחר לפרוות ועבד עם הגרמנים עד פטירתו בשנת 1935. ככלל, היחסים בין בני המשפחה לשכניהם הגרמנים היו תקינים, אולם בשנת 1936 ככל שהתגברו ההגבלות על היהודים השתנה המרקם העדין של יחסי השכנות.
רכוש המשפחה הולאם ולא נותר לאם האלמנה וחמשת ילדיה אלא לחיות מקצבה שנלקחה מחשבונה בבנק.
בנובמבר 1939 התרחש "ליל הבדולח" כאשר החלו הפרעות ביהודים פגעו השכנים הגרמנים בבית המשפחה והיכו אותם.
כאשר האם דבורה וחמשת ילדיה קבלו הודעה כי לא יקבלו אישור כניסה לארץ ישראל (סרטיפיקט) בטענה שאין גבר שיפרנס אותם בארץ, מיהרה דבורה, לשלוח את בנה הבכור ארצה בסרטיפיקט של תלמיד. גם רות זכתה בפספורט מיוחד בתואנה שהיא נוסעת לבית ילדים בנורווגיה (הייתה זו דרך אחת מיני רבות באמצעותה הצליחה "עלית הנוער" להבריח ילדים מאירופה). האם ושלושת ילדיה הנותרים נשארו בלייפציג ולא זכו להינצל מהתופת הנאצית.
רות, נערה בת שש עשרה, החלה את מסעה העצמאי לארץ ישראל.
היה זה מסע הידוע בכינויו כ"פרשת ילדי קלאדובו-שבאץ".
היו אלה כאלף ילדי עליית הנוער שחצו את הגבול האוסטרי ועלו על אוניה שאמורה הייתה להעלותם ארצה (באוסטריה הצטרפה למסע חדווה הקר, לימים חדווה אשר ז"ל).
האוניה יצאה למסעה והפליגה על הדנובה, אך כשמימיה קפאו דרש בעל האוניה אותה חזרה (אוניה אחרת נקנתה אך כנראה עברה לשימוש ההגנה והבריטים). הנערים נשארו בשני כפרים ביוגוסלביה בתנאים פיזיים קשים מאוד, אותם שרדו בזכות חסידי אומות העולם ויהודי בלגרד.
כעבור כשנה וחצי הצליחו להשיג למאתיים וחמישים מילדי הקבוצה, שהיו עדיין בגיל מתאים לעליית הנוער, פספורטים חדשים עם אישורי עלייה לארץ.
