|
בשנת 1946, כשגרנו בירושלים, פגשתי את שמעון כהן שהיה מזכיר החוץ של מצפה הגליל, שסיפר לי שמתארגן גרעין להתיישבות ומחפשים חברים, החלטתי לנסות.
בסוף שנה זו הגעתי לבד לחוות סג'רה לתקופת נסיון של חודש.
בתקופת הזריעה תבואות החורף. הייתי רגיל לעבודה הפרידות בחריש ובזריעה ולא היו לי בעיות בקשר לכך.
אכלתי בהתחלה אצל משפחת שלוס ומשפחת גבר, שכך היה נהוג שגם הרווקים אכלו אצל המשפחות שקיבלו עבורם תקציב מיוחד.
לאחר שהתקבלתי, שכרתי משאית והגענו למצפה הגליל, קיבלנו חדר סמוך למחסן החציר, ומטבח משותף עם משפ' גרוסמן.
הבעייה העיקרית הייתה בעיית המים. קיבלנו מים ממעיין ביר- בעין, בצינור שעבר דרך הכפר הערבי סג'רה.
לפעמים הם ירו בצינור וטוביה שמואלי היה מומחה בתקון הצינור. בקיץ הזרימה הייתה חלשה והמים הגיעו לאילניה לבריכה ומשם קיבלנו בשאיבה הקצבה של מים, וכשהכמות אזלה היינו צריכים להוציא מהבריכה של החוה בדליים, לעלות על סולם ולמלא חבית למקלחת.
כאשר הבריכה אזלה הביאו מים בעגלות עם פרידות מכדורי, 2 חביות בעגלה.
על החבית קשרו שקים כדי שהמים בעלייה או בכביש המשובש לא ישפכו, ובכל זאת כמות מסוימת נשפכה, ומזה חילקו כ-2 דליים למשפחה.
הבריכה גם שימשה לשימור אוכל, שמו קרש על פני הבריכה וקשרו דלי שהגיע מעל פני המים, שהיה קצת קריר, וקרה לא פעם שהאוכל נשפך לבריכה.
שירותים היו מחוץ לחווה כ-30 מטר, הקימו כמה תאים מעל פני מערה שהייתה במקום, גם לפרות שאבו מים בדליים שסחבו כ-30 מטר לשוקת שלהם.
בתוך החצר היה חדר קטן שהיה צרכניה מאוד עלובה, וחילקו מצרכים שהיו בהקצבה.
בחצר הייתה מאפיה, וראובן הקר היה האופה. ביום שישי כל הבחורות הכינו עוגות וחלות, שהביאו למאפייה ואפו אותם שם. בתוך המאפייה היה גם סליק של הנשק.
המשק היה משותף וכלל 8-10 פרות. כמה עגלות, 7-8 זוגות פרדות, ולול קטן של תרנגולות. עיקר העבודה הייתה בפלחה במשך כל השנה. החלקות היו מפוזרות באיזור סג'רה שקרן קיימת לישראל קנתה מהאיכרים בסג'רה, עבור ההתיישבות המתוכננת.
בחורף זרענו בכלי שנקרא בוקר, וכן פזור זבל ראש על השדה. בשנים שהיו הרבה עכברים פיזרנו רעל נגד עכברים. את השטחים שהיו מיועדים לתבואות קיץ, חרשנו בחורף אחרי הגשם. בימים גשומים עסקנו בעבודות אחזקה שונות, חבילות החציר היו קשורות בחוטי ברזל ויישרנו את החוטים המשומשים לשימוש חוזר וכו'.
בירושלים עבדתי בטיח, הקירות בחווה היו בנויים אבן וטיח בוץ, הטיח נשר, ואני עסקתי בתיקונים ע"י בוץ מאדמת חמרה שהיה בבור באיזור החווה. הקציר היה ע"י מקצרת סוסים, גיבוב וכיבוש החציר, ע"י מכבש סוסים וצוות של 5 אנשים שעשו כ-200 חבילות ביום.
קציר החיטה נעשה ע"י קומביין אליס קטן שנגרר ע"י טרקטור עם גלגלי ברזל. 2 אנשים הלכו לפני הקומביין לפנות את האבנים. את תבואות הקיץ כגון חמניות קצרו עם מגל, אספו בעגלה, וייבשו במשטחים ע"י החווה, ודשו אותם שם.
סבלנו מגניבות ע"י ערביי סג'רה. המצב הכספי היה קשה מאוד. אני זוכר שאמבטיית פח של הבת שלי התקלקלה הייתי צריך לרוץ שבועות אחרי הגזבר, כדי לקבל חצי לירה לקנות אמבטיה חדשה. עבדנו גם עבודות חוץ בנטיעת יער בית קשת כדי לתפוס שטחים בגבול המדינה היהודית שהייתה אמורה לקום ע"פ תוכנית החלוקה.
המצב הביטחוני התחיל להיות יותר קשה, עבדנו ביער בית קשת (באיזור בית היערן) והתקשורת עם החווה הייתה שבצהריים אותתנו בעזרת ראי לחווה, לסמן שהכל בסדר. כשהמצב הביטחוני החמיר יצאנו לעבודה 2 אנשים, ו-2 זוגות פרדות עם נשק. לחלקות המרוחקות יותר באיזור טורעאן לא יצאנו. לאחר מכן התחילו יריות ופרידה אחת נהרגה לפני החווה. (איזור בית הכנסת של אילניה היום). היריות היו בעיקר מחוץ לחווה. היו עמדות במקומות שונים בחווה, וטלפון בודד בעמדה אחת. כבר לא יכלו להסתובב חופשי באיזור החווה, בגלל ירי צלפים מהכפר הערבי.
עשו וילון משקים בקומה השנייה, כדי להסתיר את התנועה בשטח החווה. גם לשירותים מחוץ לחווה אי אפשר היה לצאת, וסידרו שירותים זמנים עם חבית בשטח החווה. ובלילה רוקנו אותה מחוץ לחווה.
במחסן התבואה היו קירות עבים כ-60 ס"מ מאבן עם תאים לאחסון התבואה וכל משפחה קיבלה תא כמקלט. נשים שהיו בסוף הריון הוציאו לטבריה, ושיכנו אותן בצריף ליד בית חולים שוייצר, גם גילה שהייתה בהריון שיכנו שם, ואחרי הלידה חזרה לחווה. הוחלט להוציא את הנשים הילדים, וכן להעביר את הפרות לשדה יעקב. הפרות היו רגילות להיות סגורות ברפת, וכשהוציאו אותן בלילה הם ברחו לכיוון לוביה (מחנה נפתלי-גבעת אבני) כשהערבים שמעו את הרעש, חשבו שהיהודים באו לתקוף אותם, והתחילו לברוח מהכפר. בסופו של דבר תפסו את הפרות הכניסו אותם לסג'רה, ולמחרת לשדה יעקב.
בחווה נשארו שתי בחורות שבישלו לבחורים שנשארו. את רוב השדות באותה שנה (סוף 1947, תחילת 1948) לא הצלחנו לזרוע. בסוף פברואר הייתה הפוגה בקרבות, ויצאנו עם כל הפרדות לזרוע תלתן פהלי, בשטח שהיום מגרשים של טסלר עד גיבור. זרענו בידיים עברנו עם משדדה וירד גשם, התלתן נבט ויצא דווקא לא רע. מזון לא קיבלנו מהצבא שטענו שאנחנו מוגדרים כחי"ש נפתי (אזרחים) והגזבר צריך לדאוג לכם.
שמעון כהן שהיה הגזבר שלח מדי פעם פח ריבה או חבית דג מלוח. פעם בחודש קיבלנו יממה חופש, לבקר את המשפחות בשדה יעקב. אני זוכר שחזרתי בטרמפ עם ג'יפ צבאי, וליד גבת ירו אלינו מאיזור מגדל העמק, שהיה בידי הערבים.
בחומה ליד החווה הייתה חורשה יפה מאוד של עצים, שנהגנו לשבת, ששם היה קריר ונעים, והיה צורך לעקור את העצים מחשש שהערבים יצליחו להתקרב לחומה, ולזרוק רימונים. כשהמצב החמיר עשו פעולת תגמול ופוצצו שלושה בתים קיצונים בכפר הערבי.
בחווה הייתה מרגמה 2 צול שירתה בדיוק 500 מטר והגיעה עד למעיין בכפר הערבי.
באפריל 1948 תקפו את הכפר הערבי סג'רה וכבשו אותו, ובאותו יום תקפו גם את הכפר א-זבח ליד כפר תבור, ולשם כך העבירו כוחות מסג'רה, והשאירו במקום מחלקה של עולים חדשים לשמירה, הערבים כבשו את הכפר בחזרה, והעולים לא ידעו לאיזה כיוון לברוח וחלק ברחו לכיוון החווה, והגיעו פצועים, אנחנו גם לא ידענו אם הם ערבים או יהודים, ואם לירות או לא לירות. הכפר לוביה היה נקודה אסטרטגית חשובה מאוד, היות שמצומת גולני ועד גבול הלבנון לא היה אף ישוב יהודי, והערבים יכלו להכניס תגבורת מלבנון באופן חופשי.
ההתקפה הראשונה על לוביה לא הצליחה והכוחות נסוגו לכיוון החווה ונהרגו הרבה חיילים ופצועים שנאספו לחווה. באחד החדרים עבד הרופא ועשה ניתוחים לפצועים ועזרו לו שתי בנות מהחווה, טובה שלוס, ושולה כהן. הם לא נכנסו למקלט, כי לא הייתה תאורה מתאימה לטיפול הפצועים. בפגיעת פגז נהרג הרופא ושתי הבנות נפצעו.
אח"כ היתה שוב הפוגה ,וניצלנו את הזמן לקצור את התלתן פהלי. והבאנו את החבילות במשאית שקנה אלי ריינס מעודפי הצבא הבריטי.
כמו כן ניצלנו את הזמן לשיפור הביצורים והתעלות. ביום האחרון לפני סיום ההפוגה עבדתי עם מנחם בלומנזון בתעלה ובבניית עמדה חדשה, והוא סיפר לי על חייו במחתרת בהולנד, ואיך הוא חי שם במלחמת העולם השנייה. לאחר מכן התחילו קרבות קשים. מפקד המשלט היה בן ציון דן, שהיה גם חבר של אחי חיים. הוא וסגנו נהרגו מפגיעת פגז בעמדת המפקדה.
באחת ההתקפות נפגע מנחם בלומנזון שהיה מקלען, והיה בעמדה לצידי. קיבלתי הוראה לפנות אותו, עם עוד מישהו לחווה. עטפנו אותו בשמיכה ורצנו לכיוון החווה. בדרך התפוצץ לידנו פגז, ואני נפגעתי בראש. איבדתי את ההכרה, ומצאתי אח"כ את עצמי במקלט של החווה.
שם שמעתי שיש עוד פצועים והרוגים ומנחם בלומנזון נפטר מפצעיו. אח"כ פינו אותי לסג'רה למרפאה גדודית ליד הבריכה ובלילה העבירו אותי לכפר תבור, לבית של צ'יזיק - שם הייתה מרפאה. שם נפגשתי עם אחי חיים, שהיה נהג במפקדה בכדורי. משם העבירו אותי לבית החולים כרמל. הייתי מאושפז כשבוע, וגילה באה לבקר אותי משדה יעקב.
פגשתי שם את יהודה גיבור, שסיפר לי שגם שמעון שטרן חברנו נהרג. אחר כך העבירו אותי לבית הבראה לחיילים פנסיון הירש בנהריה, יחד עם יהודה גיבור. היו שם כעשרים חיילים. בשעה שתיים עשרה נתנו ארוחת צהריים, ואדון הירש צלצל בפעמון ואז התחילו לחלק את האוכל.
בשבת הלכתי לבית הכנסת ופגשתי שם את הרב קלר שהיה רב בקהילה שלנו בחו"ל. הוא ראה את מצבנו, והבגדים הקרועים שלבשנו מזמן הקרבות, והוא דאג שנקבל בגדים נקיים.
בזמן שהייתי בבית החולים ובבית הבראה, כבשו את לוביה, וכל אזור נצרת. החזירו את הנשים הילדים ואת הבהמות שהיו בשדה יעקב. כשחזרתי לחווה, חלק מהמבנים היה הרוס, וחלק מהמשפחות ירדו לסג'רה לבתים עזובים שננטשו בזמן הקרבות.
כשנכנסנו ללוביה לאחר הקרבות זה היה בזמן הקציר, והיו ערימות של חיטה ושעורה, אבל הקיבוצים מעמק הירדן הקדימו אותנו, ובאו עם משאיות וטרקטורים, ולנו נשאר רק שאריות וגרוטאות.
אחר כך התחלנו לעבד מחדש את האדמות שהוזנחו. היו אדמות שבכלל לא הגענו אליהם על יד טורען, והערבים כבר חילקו את השטח לטרסות של חמישה שישה דונם.
היה צורך להוציא את כל האבנים, ולהכין את האדמות לעיבוד. הקרבות עדיין נמשכו באזור עילבון.
התחילו לתכנן את הקמת שדה אילן, ולדון במיקום הבתים. החליטו שהבית הקיצוני (גיבור) צריך להיות במרחק של קילומטר אחד מהבית הקיצוני של לוביה, כדי שכדור של רובה לא יחדור את הקיר, כי חשבו שעדיין יש אפשרות שתושבי לוביה יחזרו. החליטו לבנות את הבתים מבטון יצוק ומסרו את העבודה לקבלן קורץ שבנה את התחנה המרכזית בתל אביב.
לא היה חצץ והשתמשו באבנים עגולות מהכנרת שלא התאימו לבנייה. בזמן פירוק הטברות נפערו הרבה חורים ואני הייתי מומחה לתיקונים האלה. סתמנו עם אבנים וקצת טיח.
את הגג בנו עם בלוקים "u". בתוך הבלוקים ברזל ועל הכל יצקו בטון. הבתים היו בגודל 28 מ"ר . שני חדרים בלי דלת ביניהם, ובלי מדרגות לעלות לבית. שרותים בנו בחוץ ואחר כך בנינו מטבח ומקלחת מכל מיני קרשים ודלתות, שפירקנו מסג'רה הערבית.
בחורף הראשון התברר שהגשם חודר לתוך הבית, היות שהבטון היה ממלט וחצץ ללא זיפזיף. כל הזמן הוצאנו את המים עם מטאטא גומי. אחר כך עשינו מחוץ לבית חורים בקיר, כל חצי מטר, וחלק מהמים התנקזו, ואז החליטו לזפת את הבתים בזפת שחור לפני החורף, ובקיץ סיידו בסיד לבן. כל הבתים החליפו צבע כל חצי שנה.
באותו זמן עולים חדשים שהיו בקפריסין ורצו להיות חברים במושב, ביניהם דוד יצחקי ועוד חברים שגרו בינתיים בבית בסג'רה. את הפרות חילקו בין החברים, כל זוג חברים קיבל פרה במשותף וכל חודש אחד מהם החזיק אותה. זוג פרדות חולק לארבעה חברים. באותו זמן ירדנו למושב, לא היה כביש ובחורף אי אפשר היה לנסוע אפילו עם עגלה ,ניסו להכשיר מעבר בתעלה בין טסלר ליצחקי מגזעים של איקליפטוס ופחים מלמעלה. הפרדות החליקו על הפחים.
המחסן היה בסג'רה ומצרכים ותערובת סחבנו על הכתפיים משם, כולל נפט לחימום האפרוחים. עם החלב לא היה לנו מה לעשות כי עדיין לא הייתה מחלבה. אני לקחתי חמור מיעקב אדלר מסג'רה וכל ערב הלכתי עם החלב מבית לבית, מכרתי לתושבים שחלקם חזרו לשם אחרי הקרבות. יש כאלה שחייבים לי כסף עד היום.
בחורף היינו צריכים להביא את הילדים לגן על הכתפיים, ובית הספר עדיין לא קם. המגרשים לחברים חולקו על פי הוותק בחווה. החלקות הכי טובות ומנוקזות נחשבו בין יצחקי לפליישמן (בוקר). אני הייתי בין האחרונים וקיבלתי שטח פחות מנוקז ומלא אבנים והיה צורך בהרבה עבודת סיקול והכשרה.
התעסוקה הייתה בפלחה, בניין וחפירת קו מים משרונה לשדה אילן שאותו חפרנו בקבלנות.
היו קטעים קשים מאוד עם אבנים וסלעים. אחר כך בנו לכל חבר רפת לארבע פרות ולול למאתיים תרנגולות ששימש גם בית אימון לאפרוחים. הרצפה הייתה תלויה עם שלבי עץ ורווחים ביניהם, והקור נכנס מלמטה. לכן פרשו שקים מעל השלבים ועליהם נסורת.
מתחת לאומנת עמדה מנורת נפט לחימום והיו שריפות. השומרים בלילה עברו בין הלולים לבדוק שלא יהיו שריפות. היה ניסיון לנטוע כרם בעליון (שטח מול בית הקברות ). השתילים הגיעו מאוחר בעונה, בחודש פברואר והייתה שנת בצורת. אחרי השתילה הביאו מים בחביות מטבריה וכל חלקה של שני דונם קיבלה חבית והשקו עם דליים. כמובן שזה לא הספיק, ולא נשאר שום זכר מהכרם. את המים קיבלו במשאית מטבריה. כל בית שם חבית בכניסה וקיבל חצי חבית מים. למי שזה לא הספיק, הלך לבאר בכפר הערבי סג'רה והוציא מים בדליים דרך שלושים - ארבעים מדרגות. הפרות יצאו במשותף למרעה, בעיקר ללוביה, בתבואה שאחרי הקציר.
בשבתות החברים יצאו בתורנות למרעה והייתה בעיה מיוחדת להחזיר את הפרות אחרי המלטה.
בית הכנסת היה בצריף וכן הצרכנייה שלילה אחד נשרפה על תוכנה.
|
