שטרול מוישה ז"ל ולילי

משה

מוישה (משה) נולד בעיירה מורוש וואשאר היי שבטרנסילבניה שברומניה ב- 15/4/1915, בן שישי למשפחה בת 10 ילדים, שלמזלם, חוץ מהאח הבכור - ישראל, כולם שרדו את השואה ועלו לארץ. אביהם היה שוחט והפרנסה הייתה בדוחק.

משה התחנך בישיבות ברחבי רומניה, מכיוון שלא היו פנימיות, היו אוכלים כל יום אצל בעלי בתים שלקחו על עצמם לכלכל את בחורי הישיבה.

בילדותו הוא אושפז בבית חולים בשל דלקת שקדים שהתפשטה לדלקת בכל הגוף שלו. בבית החולים הסתבר שהדלקת הסתבכה במיוחד ברגלו השמאלית ומכיוון שהרפואה לא הייתה מפותחת בזמנו, הוא גובס ברגלו למשך כשנה בבית החולים. עקב כך, רגלו השמאלית לא התפתחה והוא צלע כל חייו.

בבגרותו היה מוישה מורה בחיידר ואחד מתלמידיו היה מנצי נוילינגר שבהמשך הם נהיו שכנים וחברים טובים כל השנים.

לאחר מלחמת העולם השניה שבה היה במחנה עבודה מרבית הזמן ולא נלקח לצבא בגלל נכותו הוא התעסק במסחר בסמרטוטים (שכבר אז היו ממחזרים) ובעיקר בפוליטיקה. משה היה פעיל במזרחי ובזמנו קיבל הצעות להשתלב בהנהגה אך הוא דחה אותם.

למושב שדה אילן הגיע מוישה לבד בתחילת שנות החמישים. תחילה הוא ניהל את הצרכניה שהייתה בבעלות האגודה ולאחר מספר שנים הוא המשיך לנהל את הצרכניה  כעסק עצמאי (עסק ,בטוח זה לא היה, למרות מה שרבים חשבו), זאת, בנוסף לעבודתו במשק החקלאי. כשהתפנו מספר משקים נסע מוישה לחבריו מרומניה (מטמשווואר) שגרו אז בבית שאן ובמגדיאל ושיכנעם לעבור לגור בשדה אילן (ובינהם משפחות קרייטינברג, נוילינגר ישראל ונוילינגר מנצי, משפחת טסלר פישל וכמו כן את משפחות מלק ורוזנווסר).

בדומה לחייו ברומניה, גם במושב (מכיוון שהיה רווק) הוא אכל אצל מספר משפחות, (אחת המשפחות הייתה משפחת אונגר-היום משפחת דיטור גרה שם, ובארוחת הצהריים גברת הבית הגישה לו כריך עם נקניק ומיונז ומכיוון שהוא לא הכיר את הרכיב הידוע כמיונז, חשב שזה שמנת, ובבהלה עזב את הבית... ).

מוישה ניהל את הצרכניה עד 1985 שבתחילה הייתה מכולת (מוסד מרכזי במושב). בימי שני וחמישי הוא היה נוסע באמצע הלילה לטבריה לקניות של ירקות ושאר מצרכים, שאת חלקם התושבים היו צריכים להזמין מראש. כשהיו חוזרים הוא וטוביה שמואלי האגדי מאילניה, היו מחכים להם בציפיה הלקוחות (ובמיוחד חדווה אשר ז"ל וטובה שלוס) כדי לבצע את הקניות המרוכזות. פשוט לא הייתה אפשרות אחרת.

משה ממש אהב את עבודתו ובמיוחד את הילדים והיה מתלוצץ איתם כל הזמן (מי מהילדים לא שמע על יוקנעם). כשחילקו ציונים היה לו מנהג שמי שהראה לו שקיבל ציון מספיק (שהוא ציון נמוך) הוא היה נתן לו מסטיק (ותמיד היו לו קליינטים לזה), וכשנסעו בפעם הראשונה בצורה מרוכזת לחרמון הוא הבטיח למי שיביא לו שלג, הוא ייתן לו קרמבו במתנה (תשאלו את הילדים של מתי רייך כמה קרמבו הם קיבלו).

מוישה ניהל את מוסד הפיש בסעודה שלישית בשבת והילדים שבבית מעולם לא אכלו סרדינים, היו עומדים בתור וטורפים את הסנדוויץ' (שתי פרוסות חלה שבקושי יכלו להכניס לפה) שהוא הכין להם.

במשך שנים היה מוישה פוסק הלכה לרבים מתושבי שדה אילן מכח היותו תלמיד חכם ובעל יכולת גבוהה בלימודי הגמרא (ישנם לא מעטים מביננו החייבים לו את הציון עובר בבגרות בגמרא). כשהוא יצא לפנסיה הוא העביר תקופה ארוכה את שיעורי הדף היומי בבית הכנסת .

מוישה היה איש ספר בעל ידע עצום בהיסטוריה ובגיאוגרפיה, אהב לקרוא ובעיקר ללמוד גמרא ולשיר. בנוסף, מוישה אהב כדור-רגל ובעיקר אהב למלא טוטו בשותפות עם חברו ראובן הקר ז"ל.

(כששאלו אותו: "איך אתה מהמר בטוטו כשהמשחקים מתנהלים בשבת?" - היה עונה: "היהודי שאצלו אני ממלא את הטוטו מתפרנס מזה, אז זה מצווה". זה היה מוישה)

לאחר שהתאלמנה מיוסף וקסברגר, שהיה חבר במושב ונשארה עם שני ילדים קטנים נפתלי וברידו ז"ל, בשנת 1955, התחתנה עם מוישה שטרול  ויחד עברו למשק שעד היום לילי גרה בו והיו שכנים למשפחת נוילינגר (לילי ובורי גדלו יחד ברומניה והלכו במשותף לאותו גן ילדים- חברות של שמונים שנה). ללילי ומוישה נולד בן הזקונים, יצחק.

לילי הייתה, ועודנה, הרוח החיה הן בבית והן במשק ובשלב מסויים, אפילו את הצרכנייה ניהלה ביד רמה, ולמרות ניהול המשק והצרכניה (שהעבודה החלה ב-5 בבוקר והסתיימה בשעות הערב המאוחרות), תמיד בישלה ואפתה וניהלה (ועדיין מנהלת) בית למופת.

 ברידו ז"ל ולילי

ב-1993 התרחש אסון נוסף למשפחה כשברידו, בנה השני, נהרג בעת שירות מילואים בשומרון. יחד עם זאת, למרות כל האסונות שעברו עליה החל מילדותה, לילי היא אישה חזקה, המנהלת את המשפחה המורחבת הכוללת 11 נכדים ו- 5 נינים (כן ירבו) ומהווה עבורם דוגמא אישית.

בשנת 1996 התאלמנה לילי ממוישה ז"ל ומאז היא מקפידה להתנדב. שנים רבות התנדבה בוועד למען החייל בצומת גולני עד שהתקשתה מבחינה פיזית. כיום לילי ממשיכה להתנדב בגיל הגליל, בעבודות יצירה. 

נכתב ע"י בנם-יצחק שטרול ערב ראש השנה תשס"ט 25/9/2008